בלילות החשוכים של תקופת המנדט הבריטי, כשהרחובות בארץ ישראל הוארו רק באורם החלש של עששיות, קמה חבורת בעלי מקצוע וחזון צעירים, ישבו תכננו והתחילו לחבר חוטים במטרה להאיר את ארץ ישראל.
בשנת 1923, עם מתן הזיכיון להקמת חברת החשמל לפנחס רוטנברג, מנהיג ציוני פעיל וחשוב מדור המייסדים, נרקמה תכנית מקיפה להקמת תחנות כוח. מי שהפכו את התכניות למציאות היו אותם חשמלאים שטיפסו על סולמות רופפים, העבירו כבלים בין גגות, הניחו רשתות מאולתרות מתחת לבוץ, והאירו לראשונה את רחובות יפו ותל אביב. וממצב של נרות ועששיות נפט, נרקמה לה לאט לאט רשת של חוטי חשמל. תושבים התקבצו ברחובות כדי לחזות במה שהיה נתפס עד כקסם – הדלקת הרחוב. ״ויהי אור״
תוך שנים ספורות, אותם אנשי שטח הרחיבו את רשת החשמל ליישובים נוספים: ראשון לציון, נס ציונה, רחובות וחיפה. הם עבדו לילות שלמים מול רוחות חזקות, לעיתים בסכנה של ממש, ללא ציוד מתקדם וסטנדרט בטיחות של היום. כל נורה שהודלקה בבית חדש הייתה עבורם ניצחון קטן במאבק להקים כאן מדינה מודרנית, עוד לפני שהיו לה גבולות ברורים.
ואז קמה המדינה. בשנות ה־50 וה־60, כשישראל הצעירה נאבקה על קיומה, החשמלאים היו בין הבונים שהפכו את מדינת ישראל למשק חיוני. הם הקימו תחנות ענק, פרשו רשתות מתח גבוה מקצה הארץ לקצה, ובשנת 1989 כבר היו שותפים לבניית קו 400 הקילו־וולט שמחבר היום כל בית, כל מפעל וכל רחוב לאותה נשימה אנרגטית אחת.
מתוך החשיכה הם יצרו לילות מוארים שאפשרו תרבות, תעשייה, תקשורת, וחיי קהילה. הם הפכו את האור לדבר מובן מאליו, ובכך כתבו פרק שלם בסיפור הקמת המדינה. וגם היום, הנדסאי חשמל הוא אחד המקצועות המבוקשים ביותר במשק, עם אפשרויות מצוינות להתפתח, בתעשיות מובילות המשלבות טכנולוגיות קצה.