כשדוד בן-גוריון דמיין את מדינת ישראל, הוא לא ראה רק ממשלה ודגל. הוא ראה אנשים עובדים, מכונות שמתקתקות, תעלות מים שנחפרות, עצים שנשתלים, ודרכים שמתחברות בין עיירות צעירות. בספר “מלך-מהנדס: דוד בן-גוריון, מדע ובינוי אומה” מתואר כיצד ראה במדינה הצעירה מעבדה ענקית של יצירה, שבה הטכנולוגיה והעבודה המעשית הן לא אמצעי – הן הלב של המפעל הלאומי.
אבל את החלום הזה אי אפשר היה להגשים רק עם מהנדסים ומדענים. בן-גוריון הבין דבר פשוט: צריך מי שיעשה. מי שיגיע לשטח עם תוכניות בידיים ומודעות לכל בורג וצינור. כך נולדה העוצמה של מקצוע אחר, חדש, שהפך לאחד מעמודי התווך של המדינה המתפתחת: הנדסאי ישראל.
הנדסאים היו “כוח הביצוע” של החלום. הם אלו שעמדו ליד הטרקטור בייבוש הביצות, שהשגיחו על הנחת הצינורות בהולכת המים, שסימנו קווי דרך לכבישים ראשונים, ושעלו על פיגומים כדי לבנות שיכונים לגלי העלייה. הם לא רק ביצעו – הם שיפרו, חידשו, והכניסו סדר ושיטות עבודה מקצועיות למקום שהיה עדיין פראי, חדש ומלא אתגרים.
בן-גוריון דיבר על “מהפכת אדם ומהפכת טבע”. הוא רצה לשנות את האדם דרך עבודה מקצועית, ואת הארץ דרך הנדסה. הנדסאים היו החוליה שחיברה בין שתי המהפכות: ידיים מיומנות שמעצבות נוף, אבל גם מקצועיות שמעצבת תרבות של אחריות, ידע ועשייה.
וככל שהמדינה גדלה, גם ההנדסאים גדלו איתה. מוסדות הכשרה הוקמו, סדנאות נפתחו, מעבדות קמו, והנדסאים הפכו לחוליה קבועה בכל מפעל, אתר בנייה, מערכת תשתיות וקיבוץ חדש. הם היו האנשים שמוודאים שמהנדסי המדינה יכולים לחלום – ושישראל יכולה להתקדם קדימה צעד אחר צעד.כך, בלי נאומים גדולים או רעש ציבורי, מילאו ההנדסאים את המדינה בעבודה שקטה, מקצועית וחיונית. הנדסאים כיום הם בוני הארץ — ומגשימי חזונו של בן גוריון.