בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כשפרדסי ההדרים ושדות הכותנה היו מקור הפרנסה המרכזי, התעשייה המקומית הייתה עדיין בחיתוליה. רוב המפעלים היו מאולתרים, הציוד היה בחלקו מיובא ובחלקו מורכב מסדנאות מקומיות, והידע הטכני היה חסר ונרכש תוך כדי עבודה. דווקא שם, נולדה דמות מקצועית חדשה שהפכה למנוע של תעשיית ישראל: ההנדסאי.
הנדסאים לא היו מהנדסים אקדמיים, אך גם לא פועלים פשוטים. הם היו אנשי שטח עם ראש טכני, מודדים, מנתחים ומיישמים. הם היו אלה שחיברו בין הצעות התכנון לבין הביצוע בשטח, בין הרעיונות שירדו לשרטוטים לבין פסי הייצור השונים. עם מכשירי מדידה שהורכבו מחלקים מאולתרים וכלי עבודה יסודיים, הם שיפרו תהליכים, ייעלו ייצור ופיתחו שיטות עבודה שהפכו בסיס לתעשייה ישראלית מודרנית.
בדיוק בתקופה בה ישראל ניסתה לפרוץ מעבר לכלכלה חקלאית, התברר כי המפעלים החדשים דורשים כוח אדם מקצועי שמבין טכנולוגיה – אבל גם יודע להפעיל אותה. מחסור במהנדסים, יחד עם חוסר עניין בלימודים אקדמיים ארוכים, הובילו להקמת מסלולי הכשרה חדשים: בתי הספר להנדסאים. מוסדות כמו בסמ”ת, אורט ועמל החלו להכשיר אנשי מקצוע שלומדים פרקטיקה לפני הכול. במדינה שנבנתה בעמל ויזע, נולדו אנשי הביניים: לא תאורטיקנים טהורים ולא פועלי כפיים בלבד – אלא מומחי יישום.
בשנות ה־60 וה־70, כשהמפעלים גדלו ותעשיות מתקדמות החלו להופיע, ההנדסאים כבר היו במרכז התמונה. הם תיחזקו מכונות מתקדמות, פיתחו אמצעי ייצור חדשים, הטמיעו מערכות בקרה והפכו לכתובת המקצועית בכל מפעל ששאף להיות יעיל יותר, מדויק יותר, חדשני יותר. הם היו אלה שתרגמו את החזון התעשייתי למשהו שמסתובב, מייצר ומכניס ערך אמיתי למשק. היום רבים מהם מובילים את המשק הישראלי בחברות תעשייה מסורתית ובתעשיית ההיי טק בחוד החנית.
וכך, עם מפתח שוודי ביד אחת ותשריט ביד השנייה, ההנדסאים היו ממי שגרמו לישראל לעבור משדות ומטעים – למכונות, למעבדות, ולבסוף לעולם של תעשייה מתקדמת, טכנולוגיה והייטק. ההיסטוריה הטכנולוגית של ישראל לא התחילה בהייטק של שנות האלפיים, אלא במעבדות הצנועות שבהן הנדסאים חוללו מהפכה תעשייתית שקטה – אך מכריעה.